סלובניה, קרואטיה, בוסניה ומונטנגרו - היסטוריה של מדינה לשעבר
יוגוסלביה – רעיון אציל, שהסתיים במלחמה הרס ועוני ולידתן של מדינות חדשות:
סרביה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה, מונטנגרו ומקדוניה
הסלבים הדרומיים
מתוך השרידים העשנים של יוגוסלביה הישנה,נוצרו לפני מספר שנים יחידות מדיניות חדשות:
סרביה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה ומונטנגרו.
דבר זה היה סיומו של הניסוי הגדול בארץ ה"סלבים הדרומיים" (פרוש השם יוגוסלביה), ניסוי אשר היה מבוסס על רעיון אצילי.
ההחלטה בפרלמנט הפדראלי של בלגרד, ליצור ישות משוחררת חדשה בין שתי הרפובליקות שנקראו סרביה ומונטנגרו ולהיקרא בספרי ההיסטוריה: "יוגוסלביה", מראה כיצד המחוקקים התכופפו בפני המציאות.
יוגוסלביה האמיתית גוועה בשנות ה-90 של המאה ה-20 בעקבות הקרבות שקרעו אותה.
הניסוי באומה הסלאבית התבסס על רעיון אציל.
התומכים ברעיון טענו, כי הסלאבים הדרומיים הם בעצם אנשים בעלי דברים משותפים רבים, בעיקר שפה, שחיו בטריטוריה רחבה - מגבול אוסטריה וכמעט עד שערי קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), אמורים להתאחד וליצור מדינה גדולה וחזקה אחת.
רעיונות על איחוד הסלבים הדרומיים החלו להתהוות עוד בשנות ה-40 של המאה ה-19. באזורים אשר היו אמורים להפוך לחלק מקרואטיה המודרנית, הגו, וחלמו על "איליריה החדשה" – שם שחוזר לתקופת אימפריה הרומית. על הסרבים לעומת זאת, רעיון על מדינה כזו היה פחות מקובל.
לאומנים סרבים חלמו על הקמה מחדש של מדינת סרביה ואולי אפילו אימפריה סרבית.
חלומות על איחוד, מדינה או אימפריה, התקבלו בקלות במולדתם של הסלאבים הדרומיים מכיוון שהם חיו במה שהפך ברבות הימים ליוגוסלביה תחת שליטה של זרים ולקו השבר באימפריה של העמים הסלאבים, מופרדים אלו מאלו.
בשנת 1912 ערב המלחמה הראשונה שתזעזע את האזור בגל מחזורי של קרבות לאורך המאה ה-20, התנערו שתי ישויות לאומיות חדשות מעול השלטון התורכי העותומאני והיו למדינות עצמאיות: סרביה ומונטנגרו. שאר האזורים, שלימים יהיו ליוגוסלביה, היו עדיין חלק מהאימפריה העותומאנית או מהקיסרות האוסטרו הונגרית.
עם פרוץ המלחמה הבלקנית הראשונה ב-1912, החל כל זה להשתנות. המדינות הקטנות החדשות: סרביה ומונטנגרו, לחמו לצד יוון ובולגריה. צבאותיהם הצליחו להדוף את התורכים חזרה לקונסטנטינופול. סרביה ומונטנגרו כבשו את קוסובו וסרביה סיפחה חלק גדול ממקדוניה. בעיני רבים מהסרבים וסלאבים אחרים, שחיו בתחומי האימפריה האוסטרו הונגרית, נחשבה סרביה לגיבורה. בהשראת הלאומנות הסלאבית הזו ובעזרתו של השרות החשאי הסרבי,ירה אחד מאותם צעירים לאומנים למוות ביורש העצר האוסטרי, פרנץ פרדיננד ד'אסטה ובאשתו סופי קוטק בעת שביקרו בבוסניה ב28 ביוני 1914.
ממלכה אומללה
תוך חודשים נעלם ה"סדר הישן".
רצח יורש העצר בסרייבו, הצית את מלחמת העולם הראשונה, שהרסה את האימפריה האוסטרו הונגרית, כמו גם את האימפריה העות'מאנית. מה היה שם כדי למלא את החלל שנוצר? חיילים קרואטים, סרבים וסלאבים דרומיים אחרים רבים נשארו נאמנים לאוסטרו הונגרים במשך המלחמה.אבל היו גם כאלה שלא.
למעשה חששו רבים מהפוליטיקאים, שלאחר התפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ישתלטו האיטלקים בכח על חופי דלמטיה, וסרביה תיצור מדינה סרבית רחבה שתכלול את בוסניה וחלק מקרואטיה של היום, בעיקר אזורים מיושבים בצפיפות ע"י סרבים. הפוליטיקאים הבינו שיש להגיע לידי הסכם עם סרביה.
הם עמדו להכריז על ברית חדשה: הצבא הסרבי יגן על קרואטיה וסלובניה משאיפות טריטוריאליות של האיטלקים ומסרביה עצמה.
הממלכה עוצבה ונוצרה ב-1 לדצמבר 1918. המשפחה המלכותית הסרבית קרדז'ורז'וויקס, הפכה להיות השליטה של המדינה החדשה, אשר נקראה תחילה "ממלכת הסרבים, קרואטים וסלובנים" בשנת 1929 קיבלה הממלכה רשמית את השם "יוגוסלביה – ממלכת הסלבים הדרומיים".
מיד התבררה העובדה, כי הברית איננה משמחת. רבים מהקרואטים התנגדו לה מיד כי הם הבינו שהחליפו שליט מוינה בזה הסרבי מבלגרד.
האוכלוסייה בקוסובו ואלבניה היתה גם היא חסרת מנוחה ועצבנית. האלבנים אינם סלאבים והיו ממורמרים על כך שקוסובו לא צורפה לאלבניה, שהכריזה על עצמאותה ב-1912.
לאומנים מקדונים דחו גם הם את רעיון המדינה החדשה.
יוגוסלביה, היטלטלה ממשבר למשבר עד שלבסוף קרסה בשנת 1941 , כאשר הותקפה ע"י גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית של מוסוליני.
קבוצה קטנה של בוגדים פשיסטים קיצונים שנודעה בשם "אוסטשה" הוחדרה בכח לבירה הקרואטית, זגרב והחלה לנהל מסע של טרור ורצח עם, כאשר מטרתם העיקרית היתה הסרבים של קרואטיה ובוסניה.
קיני התנגדות הופיעו מיד. "הכוחות הצ'טנים" שהיו נאמנים למשטר הסרבי ביוגוסלביה הישנה החלו להלחם בכובשים. במקביל החלה התנגדות מאורגנת ע"י קומוניסטים בהנהגתו של מנהיג ממוצא קרואטי - סלובני בשם ג'וזיפ ברוז שנודע לימים בכינויו "טיטו".
יוגוסלביה של טיטו
שנות המלחמה היו סיוט של שפיכות דמים על רקע פנימי ואתני. מלחמות בתוך מלחמות.
בזמן שיוגוסלביה נכבשה וההתנגדות הופנתה כלפי הכובשים, נהרגו למעשה כל הנופלים בקרבות בין לאומניים שונים: מלוכניים, קומוניסטים, בוגדים וכו'.
כוחותיו של טיטו זכו מהר מאד להכרה ולעזרה מכל השותפים לקרבות. הם הציעו אידיאל:
חלום על אחוות אחים ואיחוד שיוביל את האנשים ואת האומה היוגוסלבית אל עתיד טוב יותר.
ב- 1945 זכו הכוחות של טיטו בניצחון מכריע.
למרות שהצבא האדום הסובייטי עזר במאבק, נטה טיטו לכיוון מרכז אירופה, כך שטיטו ולא מוסקבה עיצב את המדינה החדשה.
אולם, טיטו היה קומוניסט נאמן לסטלין. הוא רצה לעצב את המדינה לפי הדגם של ברית המועצות, והכריז על מדינה פדראלית של 6 רפובליקות: בוסניה הרצגווינה, קרואטיה, מקדוניה, מונטנגרו, סרביה וסלובניה.
סטלין היה מוטרד מטיטו העצמאי וב-1948, ניפרדו למעשה דרכיהם.
יוגוסלביה גורשה והורחקה מהגוש הקומוניסטי אבל טיטו לא איבד מכוחו כפי שרבים חשבו.
הוא שרד והחל לטוות מהלך עצמאי למדינה עליה שלט. במשך 40 השנה הבאות השתנתה יוגוסלביה לבלי הכר. היא פיתחה לה מותג חדש של סוציאליזם, בו החברה פתוחה ומשוחררת הרבה יותר מאצל שכנותיה הקומוניסטיות.
בהשוואה למדינות הקומוניסטיות השכנות, כמו גם בעיני קומוניסטים ברחבי העולם, נחשבה יוגוסלביה לגן עדן עלי אדמות.
מבית, נראה היה שהפדרציה פתרה את כל השאלות הלאומניות של העבר. רמת החיים היתה גבוהה יחסית למדינות הקומוניסטיות האחרות. האזרחים היו חופשיים לטייל במערב, לנפוש או לעבוד שם. יוגוסלביה של טיטו זכתה גם ביוקרה של מייסדת תנועת המדינות הבלתי מזדהות, ששמו להן למטרה, למצוא בעולם הפוליטי מקום למדינות שלא רצו לעמוד לצד גוש מסוים במלחמה הקרה.
למרות כל זאת ולמרות שהיה תוכן רב ביוגוסלביה של טיטו, הרבה היה גם אשליה.
הכלכלה התבססה על הלוואות לא יציבות מקרנות במערב. גם ל"קומוניזם "הליברלי היו הגבולות שלו. התעוררות של בעלי דעות אחרות בקרואטיה ובקוסובו, דוכאו.
הפדרציה עבדה והתקיימה כי בעצם רק קולו של אדם אחד נחשב באמת – קולו של טיטו עצמו.
הנפילה לתוהו ובהו
כאשר מת טיטו בשנת 1980, יוגוסלביה היתה המומה ומלאת חששות.
היוגוסלבים היו מוכנים למותו של טיטו עם הסיסמא: "אחרי טיטו – טיטו" אבל לא היה טיטו חדש.
בלעדיו החלה המדינה להתפורר. כל מדינה החלה לתרגל את הכוח שניתן לה במסגרת החוקה.
חילוקי הדעות החלו להתגבר.
סרבים התלוננו על אפליה בידי אלבנים בקוסובו.
קרואטים וסלובנים התנגדו לסבסד אזורים עניים ביוגוסלביה בכסף שהרוויחו בתיירות הודות לאתרי התיירות הרבים שבתחומם.
אלבנים הפגינו למען רפובליקה משלהם ובעד פרישה ממקומות שונים והצטרפות לאלבניה.
בסוף שנות ה-80 החלו היוגוסלבים לחוש שהקומוניזם עצמו אינו מובן מאליו והשאלות לגביו רבות, ואם מפקפקים בו, במה יש להחליף אותו?
עבור סלובודן מילושוביץ, פוליטיקאי עולה בסרביה, התשובה היתה: "לאומניות".
בנצלו את הנושא העדין בקוסובו, צבר מילושוביץ כח אדיר ויוגוסלביה החלה להתפורר:
ב-1989 שם מילושוביץ קץ לאוטונומיה של קוסובו. קרואטיה וסלובניה פחדו שהן הבאות בתור.
סחרור הדדי של תחרות ולאומיות מפחידה החל להרוס את המדינה.
פוליטיקאים ליבו את גחלת המחלוקות: סרבים נגד קרואטים, נוצרים אורתודוכסים נגד קתולים נגד מוסלמים וכו' וכו'.
מילושוביץ רצה לשלוט בכל יוגוסלביה הישנה אך כשהבין שאין הוא יכול לעשות זאת, עבר לאופציה אחרת: "סרביה הגדולה".
ההיסטוריה פיזרה במיוחד את הסרבים הרחק מעבר לגבולות סרביה. מילושוביץ טען שפדרציה פרושה שלאומים שונים יכולים לפרוש ממנה אבל לא רפובליקה.
כך שסלובנים וקרואטים, יכולים לעזוב את יוגוסלביה אם הם רוצים בכך, אך לא יוכלו לקחת עימם את האזורים המאוכלסים בבני המיעוט הסרבי. הבימה היתה מוכנה למלחמה.
זהויות חדשות
כיום, משגשגות סלובניה וקרואטיה כחברות כמעט שוות של הכלכלה האירופאית. רוב הסרבים אשר חיו בקרואטיה גורשו או נאלצו לברוח.
סרביה התרוששה כתוצאה מהמלחמות. ומצבם העתידי, עדיין אינו ברור.
הסלאבים הדרומיים, אותם אנשים שהיוו את יוגוסלביה הישנה מביטים אל העבר ברגשות מעורבים.
האנשים בסרביה ומונטנגרו מותשים מהמאבקים על העבר ועל ההווה מכדי שבאמת יהיה להם איכפת .
